הדולצ׳ה ויטה של מק

ידידנו נתי הירש מזמין אותכם לסיור קצר דרך תחנות בקריירה של מק דמרקו, לקראת הגעתו בשני ביוני, ומבהיר שיש לנו עסק עם פרחח מתוחכם.

במאי 2014, מגזין “פיצ’פורק” שיחרר סרט דוקומנטרי בן כחצי-שעה על מק דמרקו ולהקתו. צוות הצילום התלווה אליהם במהלך הטור שלהם בסין, נחשף בין היתר להווי הלהקתי ואף לתהליך היצירה של דמרקו בסטודיו הקטן שלו בברוקלין ניו יורק. דמרקו, משוחרר מתמיד, לא מתבייש להשתעשע בפני המצלמה, מתחצף ויורד בשנינות על אמנים אחרים בני זמננו, משתף את מחשבותיו על הא ועל דא במעין צ’ארם בלתי פוסק ונדמה כי אם לא היה קיים בחור כזה היו צריכים להמציא אותו. למרות חוסר הרצינות שדמרקו משדר באופן טבעי בפני המצלמה, אל תטעו נא – מדובר בבחור בעל ידע והבנה מוזיקלית נרחבת, כפי שניתן לראות כבר בדקה החמישית של הסרט: דמרקו מתלוצץ תחילה על להיט האייטיז המטופש “La Dolce Vita” של ריאן פריז, אם כי תוך כדי ריקוד והאזנה לשיר הוא מנתח אותו בצורה פנטסטית: “כל האלמנטים החשובים של שיר פופ גדול נמצאים כאן. מילים מבלבלות, אני לא בטוח שאפילו ריאן פריס מבין אותן. עצב וגעגוע, הוא לבד בדולצ’ה ויטה, והוא משאיר לנו סוף פתוח, הרי זה יכול להיות גבר או אישה במקרה של ריאן פריס, ומדוע? בכדי שאני אוכל להדביק את השיר הזה על החיים שלי, להרגיש את מה שהוא מרגיש, לבד בדולצ’ה ויטה. ואני מבין את הכאב שלו”. אז כן, זה להיט מטופש מהאייטיז בעל שום חשיבות מוזיקלית, וייתכן ודמרקו התלוצץ כאן לחלוטין, אבל זה לא משנה. גם אם הניתוח הזה נעשה בבדיחות הדעת, שלא במודע דמרקו נתן לנו הצצה להבנה העמוקה שלו במבנה הסטנדרטי של שיר פופ מודרני, ותכונות כאלו הן תכונות מהן עשויים מוזיקאים גדולים באמת.

ב2012 דמרקו שיחרר את אי.פי הבכורה שלו כאמן סולו (לפני כן הוציא אלבום אחד ויחיד עם להקת “Make Out Videotape”, חומר בוסרי שנשמע קצת כמו כל להקת אינדי לו-פיי שאתם מסוגלים לחשוב עליה אי פעם). “Rock and Roll Night Club” היה לנקודת המפנה בקריירה של המוזיקאי הקנדי הצעיר, שעבר מוונקובר למונטריאול במטרה להתפרנס ממוזיקה והרוויח בנתיים את לחמו מעבודות מזדמנות מוזרות כמו ניסויים מדעיים על גופו ובניית כבישים. גם עבודת הביכורים הזו כאמן סולו רחוקה מלהיות פאר היצירה שלו לעת עתה, אם כי כבר שם ניתן היה לשים אצבע על שני אלמנטים חזקים ביצירה שלו. ראשית זו הגיטרה בעלת אפקט הקורוס החלומי שנהייתה כ”כ מזוהה עימו, שנית זה ההומור והקלילות הטיפוסית שמאפיינת אותו בכל דבר שעושה. לכל אורכו של האי.פי, קולו של דמרקו הונמך לתדרים נמוכים שגורמים לו להישמע כמו אלביס על מריחואנה, ובין שיר לשיר ישנם גם כמה קטעי מעבר מצחיקים שמדמים תחנת רדיו מופרעת. מאוחר יותר דמרקו יפתח את הקו ההומוריסטי שלו בכל דבר שהוא עושה למעט המוזיקה עצמה; על הבמה הוא מתפרע, קופץ לקהל ומנגן לעיתים בעירום, בקליפים שהוציא בשנה האחרונה ניתן לראות אותו מקיא דם, הופך לאישה ומועך ראשים שהופכים לחסות/כרוביות/מה שזה לא יהיה. גם בסדרת ראיונות שהוציא גם כן עם פיצ’פורק והפעם בתור המראיין, הוא פיתח דמות כריזמטית, הזויה ובלתי צפויה. ובכל זאת, לא בטוח שהמאזין העיוור חסר ידע מקדים היה מצליח להדביק את האישיות האקצנטרית של דמרקו למוזיקה שהוא עושה.

לאחר שהסב את תשומת ליבם של כמה אנשים חשובים בלייבל “Captured Tracks”, הוציא את אלבומו השני ובעיניי הטוב ביותר שלו עד כה, “2”. באלבומו השני משהו התחבר באמת, לידי כך שלא ניתן היה להשאיר את דמרקו מתחת לרדאר. ההפקה עלתה בכמה וכמה רמות ובו בעת שמרה על קו לו-פיי ברור שהרגיש כמו התפתחות טבעית ביצירתו. הקורוס בגיטרה, השירה הנונשלנטית והרגשה של קיץ, שמש וזיעה בפארק השכונתי. שירים כמו “Cooking Up Something Good”, “Freaking Out the Neighborhood” ו-“The Stars Keep on Calling My Name” הם שירי רוק קלילים שצעקו לכל עבר שמדובר בקלאסיקת פופ-רוק מיידית, לפחות עבורי. רבים נהנים לשים את דמרקו באותה משבצת עם אמני עשה-זאת-בעצמך של העשור הנוכחי, כמו ביצ’ פוסילז, אריאל פינק ואחרים ויודעים מה? יתכן ויש דמיון רב. אך אלו הם שירים כמו “My Kind of Woman” ששמים את דמרקו בליגה אחרת לגמרי. למעשה אני מוצא דמיון רב יותר בין דמרקו של “2” לדיוויד בואי בתקופה שלפני “זיגי סטארדסט”. חישבו על כל האלבומים הנהדרים של בואי לפני זיגי, “Hunky Dory” או “Space Oddity”, כולם ניחנו בניצוץ גאונות שמאפיין את האמן אבל עדיין לא הבריק לידי מאסטרפיס אמיתי. זו התחושה שאני מקבל כשאני מאזין ל”2″, אלבום רוק סטנדרטי ביי-דה-בוק, כייפי ולא יומרני מדי, בעל זיקי גאונות שצצים מפעם לפעם, מעין קוים לדמותו ואישיותו של האדם מאחורי הגיטרה העייפה והקול החנטרישי הזה, לפרקים תענוג ולפרקים מייגע – אך יוצר רצון לעוד ולתחושה שעדיין לא קיבלנו את הטוב ביותר ממנו.

אלבומו השלישי “Salad Days” אשר יצא בשנה שעברה הוא לא ה”זיגי סטארדסט” של דמרקו, רחוק מזה, אך לא פחות כייפי ומהנה מקודמו. נחזור רגע לאותו ניתוח מבריק שדמרקו סיפק ל”לה דולצ’ה ויטה”, בשיר “Chamber of Reflection” הוא שר: “להעביר מעט זמן לבד/להבין שבקרוב תרוץ/עם אנשים טובים יותר/ושוב לבד/שוב לבד”. זה הדולצ’ה ויטה של דמרקו, השיר הזה בעל המילים המבולבלות והלא מובנות לחלוטין שכל אחת ואחד יכולים להדביק על חייהם שלהם. מי הם האנשים הטובים יותר? למי בכלל איכפת? כולנו יודעים איך זה מרגיש להיות בודד, כולנו יכולים להבין מה דמרקו מרגיש בלי להבין למה הוא מתכוון, אם הוא בעצמו בכלל יודע. בקרוב דמרקו יגיע לישראל להופעה חד פעמית בבארבי. אם יכולתם בדרך קסם לחזור אחורה בזמן ולחזות בהופעה של בואי לפני המפץ הגדול, לפני המאסטרפיס המיוחל, הלא הייתם עושים כן? עם דמרקו יש לכם הזדמנות. זהו אמן גדול בהתהוות שעובר ברגעים אלו ממש את תהליך הצמיחה שלו, שניות לפני שיהפוך לגדול באמת – וספק אם יהיה לו זמן אחרי כן לנחות שוב בפרובינציה שהיא ישראל.



Comments are closed.