בין אריזונה להודו – על קלקסיקו ודו קיום

צילום: Ingo Petramer

הילה שגן 

 “שלוש מאות ושבעים מיליון נפש נטלו, ולשם הנוחות והפשטנות הדביקו לכך תו אחיד; הודו. אך כמה זה מסלף!… או אז לא תקרא עוד למדינה הזו בשם אחד, אלא בשלוש מאות ושבעים מיליון שמות תקרא לה…” (הודו – יומן דרכים, עזריאל קרליבך, עמ’ 18)

כשטיילתי בהודו אהבתי לשבת ולהתבונן ברחוב. הייתי נדהמת מהתנועה שיש בו – תיירים ומקומיים, סוחרים וחנויות, פושטי יד וילדים משחקים, כלבים ופרות, ריקשות, רכבים, אופניים והמוני הולכי רגל, כולם שוטפים את הרחוב הצר ולכולם, איכשהו, יש מקום בו. לקחתי איתי להודו לא מעט מוזיקה ובלילות אהבתי לשבת במרפסת הגסט האוס ולהקשיב לאבישי כהן, חווה אלברשטיין, או דאוס. בדיעבד, הייתי צריכה לקחת איתי גם אלבום של קלקסיקו. אחרי הכל, יש בהם את אותה רוח מקבלת שיש בהודו.

את קלקסיקו הכרתי כשנה לפני הנסיעה להודו, בחורף של שנת 2007. עד היום אני זוכרת את תחושת הריחוף כשהצלילים הראשונים עטפו אותי. זה לא היה דומה לשום דבר ששמעתי קודם. כמו פסקול של מערבון מודרני.

למען האמת, אני לא מהמעריצים האדוקים. אלו שעוקבים בשקיקה אחר כל סינגל חדש או שיתוף פעולה מיוחד. אני גם לא בקיאה בכל האלבומים, או מכירה בעל פה את המילים לשירים, אבל לאורך השנים שוב ושוב דרכינו נפגשו, ובכל האזנה נתקפתי באותה תחושה. מין התרחבות בחזה, ששנה אחר כך, אחווה ברחוב ההוא בהודו, כשאביט על הרחוב החובק כל.

אצל כל אמן שאני אוהבת, יש איזשהו אלמנט שהופך אותו ליחיד ומיוחד. כמו שניק קייב הוא נסיך האופל, וטום וויטס הוא האאוטסיידר הרגיש, אז קלקסיקו הם בעיני שגרירים של סובלנות. הם לוקחים ג’אז, רוק, פולק, ישן וחדש, לטיני ואמריקנה, ונותנים לכולם לחיות יחד, מבלי לרסן אלה את אלה. בכל שיר שלהם יש איזשהו מרחב שבו כל אחד מהסגנונות יכול להתקיים, להתפתח ולתפוס נפח. ולנו, כמאזינים, רק נדרשת הסבלנות להקשיב ולהיות מופתעים מהתוצאה.  היכולת הזו לחבר יחד סגנון רב ערוצי, שאינו מותך יחד, אלא שומר על זיקיות וגיוון, הוא שהופך את קלקסיקו לייצור כלאיים יפהפה וחד פעמי בנוף המוזיקלי.

 הלהקה נולדה בטוסון אריזונה, אליה עברו מקימי הלהקה ג’ון קונברטינו וג’ואי ברנס. שם, בין המוני המהגרים ההיספניים, בפסטיבל המריאצ’י השנתי, ברחובות ובמסעדות, העמיקו החברים את השורשים המוזיקליים הלטיניים שלהם ועיצבו את הסאונד הייחודי ללהקה שבדרך.

את שם הלהקה שאבו ממקום אחר –  קלקסיקו הוא חיבור בין המילים קליפורניה ומקסיקו, על שם עיר הגבול האמריקאית עם שיעור המקסיקנים הגבוה ביותר בארה”ב. אלבומם הקודם אלג’יר נקרא על שם שכונה בניו אורלינס, עם שם זהה, שלדבריהם השפיעה מאוד על הסאונד באלבום. אלבום האולפן האחרון שהוציאו Edge of the Sun  נכתב במקסיקו סיטי והשיר Coyoacán מתוכו, קרוי על שם אחת השכונות הישנות.

נראה שכל מקום משאיר את חותמו על קלקסיקו. וזה לא מקרי. כי כשאין הפרדה ביני ובינך, בין פנימי וחיצוני, הרי שכל מקום בעולם יכול לשמש בית ובכל קרקע ניתן להצמיח שורשים.

 כשחזרתי מהודו הישר אל תוך המתיחות של עופרת יצוקה, שיחזרתי ביני לביני את זיכרון תחושת הרחוב ההודי, שאולי אחווה שוב בישראל בחודש נובמבר, בהופעה של קלקסיקו. כי בתוך המתח הבטחוני הנוראי בו אנו חיים, קלקסיקו לא מספקים אסקפיזם, אלא דווקא השראה. בעיני הם תמיד יהיו דוגמא חיה ונושמת, לאיך נראה ונשמע דו קיום אמיתי.

קלקסיקו מגיעים להופעה בתאטרון גשר ביום שני,16.11 ולבארבי בשלישי, 17.11.  לרכישת כרטיסים להופעה הראשונה לחצו כאן.  לרכישה להופעה השנייה לחצו כאן. 



Comments are closed.